אושרית חדד היא פראמדיקית בתחנת מד"א אשדוד ומתגוררת בנתיבות. היא הייתה חברתה הטובה של פראמדיקית מד"א עמית מן הי"ד, שנרצחה בעודה מטפלת בפצועים בקיבוץ בארי.
אושרית ועמית התחילו את דרכן במד"א בתור מתנדבות נוער בתחנת נתיבות, וברבות הימים סיימו שתיהן בהצלחה את המסלול התובעני והמאתגר והוסמכו כפראמדיקיות.
כל אותו הבוקר של 7 באוקטובר, אושרית דיברה והתכתבה עם עמית חברתה הטובה בדאגה רבה.
"דיברתי איתה ממש כל היום, מהבוקר. היא הסבירה מה המצב אצלה. ניסיתי לעזור לה כמה שיותר. למרבה הצער, בשעה 14:00 היא הפסיקה לענות לי. הבנתי שאבד איתה הקשר, קיוויתי שהיא בחיים".
לאושרית היה חשוב להיות מועילה, והיא החליטה לגשת לתחנת מד"א בנתיבות כדי לסייע לנפגעים. כשהגיעה לנתיבות הוזנקה אושרית לטיפול בפצועים באמצעות ניידת טיפול נמרץ.
"ראינו המון גופות לצד הכביש", היא נזכרת, "נסענו בכביש לכיוון בארי על הכביש טיפלנו בפצועים. לאחר מכן, בתיאום עם המשטרה וצה"ל, פתחנו עמדת מיון וטיפול בפצועים מהקיבוצים בארי, סעד ורעים שהיו תחת לחימה; הענקנו טיפול מציל חיים לחיילים ולאזרחים;
פתחנו אלונקות שדה והנחנו אותן זו ליד זו; ליד כל אלונקה הנחנו ציוד רפואי: מפוח להנשמה, חמצן, ערכה להנשמה מתקדמת, תחבושות, חוסמי עורקים, ציוד להשגת גישה ורידית (אינפוזיה);
דאגנו להניח פרוז'קטורים משני הצדדים שיאירו; נוסף על כך הנחנו בצד שולחן עם ציוד ׳אקסטרה׳: תחבושות, תרופות, תרופות הרדמה, ציוד להנשמה ועוד. כמה חיילים אבטחו את אתר הטיפול״.
אושרית והצוות שאיתה טיפלו בפצועים רבים, מתוך ההבנה שהם במרוץ נגד הזמן. "עבדנו מהר מאוד, ייצבנו את מצבם של הפצועים, והם פונו מיידית לבתי חולים במסוקים בעיקר, ולעיתים גם באמבולנסים".
כל אותו הזמן עבדו בזירת לחימה, פיצוצים וירי קרובים מאוד, אבל זה לא הפריע להם, ״עד שהתקשרו אלינו מהמוקד ואמרו לנו לעזוב מיידית כי יש מחבלים בדרך אלינו על אופנועים, אז קיפלנו הכול, העלינו את הפצועים לאמבולנס ודהרנו משם.
כולם הרגישו שהם צריכים ׳להיות שם׳, כולם רצו לעזור ולטפל. ידענו שיש המון פצועים כי היינו בקשר עם אנשים מבפנים. כולם היו ממוקדים, ידענו שצריכים אותנו אז הגענו. 48 שעות עבדנו ללא הפסקות כמעט. הייתה כמות גדולה מאוד של נפגעים שנזקקו לנו".
משבת בבוקר ועד ראשון בבוקר טיפלו אושרית והצוות בפצועים באתר הטיפול שהקימו. ביום ראשון בבוקר פינו לראשונה מטופל לבית החולים סורוקה שבבאר שבע. בדרך חזרה עצרו בנתיבות, התארגנו ונסעו בחזרה לצומת. אושרית מעידה שעבדה רצוף בטיפול בפצועים ולא ישנה
משבת ועד יום שלישי בערב. כל המקרים שטיפלו בהם היו שוברי לב, אולם יש שניים שזכורים לה במיוחד:
"חייל מיחידה מיוחדת, ירוי בכל היד והרגל, עם חוסמי עורקים, לא נתן לנו לטפל בו. הוא אמר: ׳תנו לי משהו רק לכאב אני נכנס לשם חזרה להילחם׳. לבסוף הצלחנו לשכנע אותו והוא הסכים לקבל טיפול.
אני זוכרת גם חייל במצב קשה מאוד שביקש ממני לומר איתו ׳שמע ישראל׳ ושאמסור למשפחה שלו שהוא אוהב אותם, מתגעגע אליהם ועשה הכול כדי לשמור עליהם. ייקח זמן לעכל הכול", מסכמת אושרית, "אבל אני רוצה להודות לכל מי שהיה איתי שם. כולם עשו עבודה מדהימה באמת".
