אחד מאנשי שירותי הדם שלא היה בישראל בשבעה באוקטובר היה רוסלן רוזנבלט מבאר שבע.
באותו סוף שבוע הוא נפש עם משפחתו בצרפת. כשהחלו להגיע הידיעות מהארץ, היה לו ברור שהוא רוצה לחזור ולהצטרף לחבריו בצוות התרמות דרום.
המשפחה עזבה את החופשה והחלה במסע חזרה מהאלפים לפריז ומשם ליוון, אלא שהטיסות לישראל בוטלו.
״הייתי חסר מנוחה״, סיפר רוסלן. ״ראינו מה קורה בארץ, זה היה מפחיד ממש. אומנם חברת התעופה דאגה לשכן אותנו במלונות אבל אני לא יכולתי להישאר. היה לי ברור שאני חייב לחזור לארץ ולעזור לחברים שלי בהתרמות הדם במד״א״.
אחרי ארבעה ימים הצליח להצטרף לטיסת חילוץ. משפחתו נשארה ביוון, ורוסלן עלה על מטוס הרקולס צבאי יחד עם צעירים שקיבלו צו 8.
הוא הגיע לישראל ב־12 באוקטובר לפנות בוקר.
״הייתה רק משטרה בכבישים, ריק לגמרי. בדרך תפסו אותי כמה אזעקות, ראיתי יירוטים מעל הראש. הבנתי שבאתי למלחמה, אבל לא התחרטתי שחזרתי״.
עבור רוסלן, האירועים היו גם אישיים מאוד.
בשגרה נהג צוות ההתרמה שלו להגיע מדי שלושה חודשים לקיבוץ בארי ולקיבוצים נוספים באזור. ההתרמה בבארי נערכה בחדר האוכל. כל תורם שכב על המיטה כרבע שעה, ובזמן הזה נוצרו שיחות והיכרות אישית.
אחרי שבעה באוקטובר, כאשר ראה רוסלן את תמונות הנרצחים מבארי, זיהה לדבריו כמעט כל אדם שני.
גם אלון ברד ז״ל, בעלה של אחת מחברות הצוות שלו במשך עשר שנים, נרצח.
״הייתי חייב להגיע ולתרום במה שאני יודע לעשות הכי טוב״, אמר.
רוסלן וצוותו הוצבו בהתרמות דם במרכז הארץ, ובהן בבית החולים בילינסון.
בימי שגרה נהג הצוות לאסוף עד כמאה מנות באתר. באותם ימים הם אספו כ־500 מנות בכל פעם.
העבודה נמשכה כ־14 שעות ביום.
״עברו תחת ידיי כל כך הרבה אנשים, בכל יום שמעתי סיפורים קורעי לב״, סיפר. ״כל מנת דם שהחזקתי ביד חשבתי לאן היא תגיע, אילו חיים היא תציל״.
ולצד הכאב, נחרתה בו גם התגובה של הציבור.
״זה לא מובן מאליו לצאת באזעקות, בפחד, במלחמה, לעמוד בתור, בשקט מופתי, לא כדי לקבל משהו אלא כדי לתת. זה מרגש וזו התקווה שלנו, הסולידריות הזו״.
גם ליאור רוטשילד, עובד שירותי הדם של מד״א בדרום, זוכר היטב את אותו בוקר.
בשעה 08:30 הוקפצו שני צוותי ההתרמה של הדרום.
״אמרו לנו להכין מזוודות כי לא חוזרים הביתה בשבוע הראשון״, סיפר.
והם אכן לא חזרו. ליאור הגיע לביתו רק ביום שישי שלאחר מכן.
״ביום הראשון התרמנו יותר מ־700 מנות דם. זה היה מטורף. לא ישנתי כמעט במשך אותו שבוע, אך זה לא היה לחינם״. במהלך אותם ימים שמע על קצין מגבעתי שקיבל דם מלא כבר בשטח וחייו ניצלו.
״זה סיפוק מעבר למילים״, אמר.
אחד הרגעים שנחרתו בו התרחש בהתרמה במודיעין עילית. מאות אנשים מהקהילה החרדית הגיעו לתרום.
ליאור עבד ברציפות. כאשר הרים לרגע את הראש ראה את התורמים עומדים לתפילת מנחה. זמן מה אחר כך הרים שוב את הראש, והפעם כבר התפללו ערבית.
״הלוגיסטיקה במבצע התרמה כזה היא מסובכת״, סיפר. ״בכל עיר שהגענו אליה, קיבלו אותנו נשות ואנשי מד״א ודאגו לנו. הרגשנו טוב לפגוש ולהכיר, כולם ביחד, באחדות גורל, תחת אותו דגל, לאותה משימה״.
והוא זוכר במיוחד את התורמים.
