שבת. שעת בוקר מוקדמת. חג. שמעון אלקובי, מנהל מרחב נגב של מד"א, היה ער כבר מהשעה 05:00. כאשר נשמעו האזעקות גם הוא הרגיש שמדובר ביותר מעוד הסלמה ביטחונית.
כבר בשעה 06:40 הנחה את מנהלי התחנות ואת המוקד לעבור ממצב שגרה למצב חירום ולוודא שכל האמבולנסים מאוישים. הוא לבש מדים ויצא בכיוון תחנת מד"א באר שבע. בדרך לשם התקשר לכל גורמי הצבא והחירום כדי להבין מה מתרחש.
התחילו קריאות חירום על נפגעי מירי בגזרת אופקים ובגזרת נתיבות, אמבולנסים של מד"א ממרחב נגב יצאו לטפל בנפגעים. במכשיר האלחוט במכוניתו שמע שמעון את הדיווח המצמרר של פראמדיק מד"א דני שטרקמן, חברו, חובש רפואת החירום ונהג האמבולנס פטר לסניק, נפגע
מירי סמוך לאופקים בעודו נוהג בניידת טיפול נמרץ. שמעון החליט לנסוע בכיוון אופקים. איש עוד לא ידע אז את גודל האימה המתחוללת בדרום בכלל, ובעיר אופקים בפרט, שאליה חדרו מחבלים למסע רצח נורא.
כאשר הגיע שמעון לתחנת מד״א באופקים הוא ראה שכל האמבולנסים של התחנה כבר אוישו בצוותים שהוקפצו מביתם ויצאו לסיוע בגזרה. לפתע הגיעה ניידת משטרה, ויצאו ממנה במהירות שני שוטרים, מחזיקים ביניהם שוטר ירוי, פצוע, שסובל מדימום משמעותי.
שמעון, מנהל המרחב, פראמדיק במקצועו כמו רוב מנהלי מד"א, השכיב את הפצוע על אלונקה והעניק לו טיפול מציל חיים.
"התחילו להגיע עוד ועוד פצועים וגם אנשי צוות שלנו. אנחנו מתחילים לפנות אותם. הגיעו ארבע פצועות קל מהמסיבה ברעים", נזכר שמעון, "וסיפרו לי שיש שם ברעים בערך שלושים פצועים. אני זוכר שחשבתי: ׳וואו, שלושים פצועים? זה הרבה…" צוותי
מד"א המשיכו להגיע לתחנה. כולם נכונים לעזור בכל מה שנדרש. בין השאר ציין שמעון את סימה, נהגת מתנדבת מירוחם, ואת לינוי וייזמן שהיו שם ועזרו.
כחלק מההיערכות התמידית לחירום, בתחנות מד״א קיים מלאי ציוד רפואי למקרה חירום, כגון רעידת אדמה. וכך למעשה הקימו אנשי מד"א באופקים אתר טיפול בתחנה ,הם פרסו את ציוד החירום, הציבו עמדות, פתחו אלונקות, חילקו תפקידים, ובהנחיית שמעון
דאגו שתגיע לאופקים תחנת עזרה ראשונה ניידת מבאר שבע. עוד ועוד פצועים בדרגות פציעה שונות הגיעו באמבולנסים וברכבים פרטיים. חיילים, שוטרים ואזרחים. נשות ואנשי מד"א טיפלו בכולם בקדחתנות. עצרו דימומים, חבשו פצעים,
נתנו נוזלים לוורידים ולעיתים העניקו טיפולים מתקדמים יותר. למרבה הצער, הביאו השוטרים גם גופות של חבריהם ושל אזרחים והתחילו לרכזן בצורה מכובדת בתחנה. בכל פעם שהגיע אמבולנס, העלו עליו פצועים ופינו אותם לבית החולים לפי סדר קדימויות מושכל.
"היה פצוע שהורידו אותו מהרכב, חייל, על הירך שלו היה מונח חוסם עורקים. הירך הייתה נפוחה מרוב אובדן דם. חיוור, בהכרה. בדרך כלל לא התערבתי בטיפול, לא היה צורך, אבל איכשהו קרה שראיתי אותו מורד מהרכב ואמרתי לצוות: 'יאללה, להכניס אותו לאמבולנס ותנו
גז לבית חולים'. בדיעבד מתברר שאני מכיר את האבא של אותו חייל״.
בכל אותו זמן הוזנקו ללא הרף לאופקים וסביבתה אמבולנסים וניידות טיפול נמרץ של מד"א לפינוי פצועים בדרגות חומרה שונות, גם אמבולנסים ממוגני ירי הגיעו מכל מרחבי מד"א לתגבור.
ובתוך כך מנהל המרחב, המנצח על אתר הטיפול, שומע על אנשיו שנפגעים מירי המחבלים. הוא שמע על אהרון חיימוב הי"ד, שיצא ונותק איתו הקשר; על אביה חצרוני הי"ד, שנפגע מירי בקיבוץ בארי ואנשי מד"א לא מצליחים להגיע אליו; ועל עמית מן הי"ד שנותק עימה הקשר בצהריים.
בשלב מסוים הגיע לתחנת אופקים איציק בוזוקשווילי הי״ד, מפקד תחנת שגב שלום של המשטרה. בחירוף נפש ובמסירות הוא הביא לתחנת מד"א ברכבו את חברו שנפגע מירי, מפקד תחנת רהט, ג'יי־אר דוידוב הי״ד.
"למרבה הצער מפקד תחנת רהט היה כבר הרוג", מספר שמעון. ״כל עוד בזוקה היה אצלנו ביקשתי ממנו שיזהה את גופות השוטרים הרבים שהיו אצלנו. הוא עבר אחד־אחד, איש־איש,
ואמר לי את שמותיהם. את כולם הוא הכיר אישית. זו סיטואציה קשה מאוד. אני רשמתי את השמות ואז סגרנו את שק החללים. שובר לב.
לפתע הגיע דיווח כי מחבלים נצפו בכניסה לתחנת מד"א באופקים. הצוותים הכניסו את הפצועים פנימה והסתגרו בתחנה. בזוקה עבר למצב כריעה, הנשק ביד מכוון אל שער הכניסה לתחנה, מוכן
להגן על צוותי מד"א ועל הפצועים ואני עמדתי לצידו. לאחר זמן־מה הוסר האיום והוא הזדקף ואמר לי: ׳טוב, אני הולך׳ ,והלך. חצי שעה אחר כך קיבלנו דיווח שהוא נהרג בעצמו כשחזר
להילחם. יהי זכרו ברוך. גיבור ישראל", אמר שמעון בעצב.
"כל הזמן הייתי בקשר עם ראש העיר כי הצטברו אצלנו המון גופות. שוטרים הגיעו לתחנה וביקשו ממני שקי חללים, נתתי להם כמובן
וביקשתי שישלחו לי עוד מתחנות אחרות. כשהגעתי לבית העלמין באופקים במוצאי שבת היו שם מעל שבעים גופות״.
"באסון הזה, כל נשות ואנשי מד"א נרתמו ופעלו בצורה מעוררת השתאות", אומר שמעון על אנשיו ממרחב נגב "במסירות, בהירתמות. ובכל הזמן הזה המשפחות שלהם סגורות בממ"דים. הם פעלו אוטומטית, קפצו בלי לחשוב. המוכנות שלהם לסיטואציה הייתה טובה מאוד. כל אחד ידע בדיוק מה עליו לעשות, לא היה שום צורך לומר יותר מפעם אחת. כולם היו באירוע ,גם אלה שאין להם בית לחזור אליו, גם אלה שגויסו בצו 8, גם אלה שקיבלו דיווחים על חברים לעבודה שנרצחו, נפצעו ונחטפו – גם נרתמו כולם להצלת חיים, התאימו עצמם מהר מאוד למה שקורה.
כמנהל שלהם אני מעריך מאוד מה שהם עשו ועושים", חתם שמעון.
