ב־7 באוקטובר, שמחת תורה, אניס אבו דעבס, פראמדיק והחונך המרחבי של מרחב נגב, ביצע משמרת כפולה בין שישי לשבת, בתחנת מד"א ברהט, עם הנהג אמין אלמלאת. המשמרת הכפולה כמעט הסתיימה כאשר לפתע נשמעו האזעקות.
"הן היו ארוכות ואינטנסיביות מהרגיל", נזכר אניס, "הבטנו זה בזה והבנו שזו לא עוד אזעקה, אלא משהו שונה. אמבולנס אחד נשלח לסייע באזור נתיבות, ולכולנו היה ברור שאף שהמשמרת הסתיימה, אנחנו נשארים כמה שצריך. זמן קצר לאחר מכן עצר לפתע מיניבוס בכניסה לתחנה, הבחנו מייד שהוא מחורר בקליעים, חלונות מנופצים. עלינו אליו והתחלנו לטפל בפצועים, בתוך כך התברר שהייתה זו הסעה של תושבי רהט שיצאו לעבודה בעוטף ונורו על ידי מחבלים. זה הרגע שקלטנו שקורה משהו חמור מאוד. אנחנו אנשי מד"א, אנחנו מתוכנתים להגיב מהר וביעילות, ביצענו מעין הערכת מצב עם צוותי הבוקר, קיבלנו הנחיות ונערכנו לטיפול בכמות גדולה של פצועים תחת אש", אומר אניס.
חלק מאותה היערכות הוא תיאום ציפיות בתוך הצוות. אניס שוחח עם רועי, משתלם קורס פראמדיקים המצוי בסוף הכשרתו שהיה . "אף שהיינו בתחנה כבר מעל 17 שעות, לא ראיתי היסוס בעיניים שלו. היה ברור שאנחנו כולנו כאן כדי להציל חיים. אני זוכר רגע מצמרר אחד כאשר שמענו לפתע בקשר את קולו של עמיתנו וחברנו, הפראמדיק דני שטרקמן, מנהל תחנת אופקים. הוא דיווח שנתקלו במארב, שירו על האמבולנס ושאחד מאנשי הצוות נפגע. אנשי מד"א, חברים שלנו. לובשי מדים כמונו שיצאו להציל חיים באמבולנס. הרגשות מתערבבים בתוך הנפש ,אימה ודאגה פוגשות נחישות ודבקות במשימה לצאת ולהציל חיים".
הצוות נשלח לגזרת אופקים, ששם המחבלים רצחו אזרחים, ובכללם אהרון חיימוב הי"ד, שנרצח באמבולנס שלו בעת שיצא לטפל בנפגעים. ״הגענו לכמה פצועים קשה, התחלנו לבצע פעולות מצילות חיים, להניח חוסמי עורקים, ואז נשמעה האזעקה. ׳בום׳ אדיר. פגיעה ממש כמה מטרים מאיתנו, ועוד אזעקה, ועוד ירי. שדה קרב, ואנחנו מטפלים תחת אש״.
בשלב מסוים קיבל אניס טלפון מדביר בן זאב, פראמדיק מתחנת רהט, שבאותה שבת בבוקר היה בחופשה בחיק משפחתו בצפון. "הוא שמע את השמועות ושאל מה קורה, עניתי לו שהמצב חמור מאוד. הוא ענה לי: 'אני בדרך'. כך מהצפון עד רהט, אף אחד לא ביקש ממנו, הוא לא היה חייב, אבל הוא פשוט בא והחליף אותי אחרי כמעט יממה של עבודה. חשתי שותפות גורל, חשתי את התמיכה, את הגב, ואני בטוח שבזכות הרוח הזאת ננצח", מסכם אניס.
"היה לי ברור שאני בא להחליף אותו כדי שיוכל לנוח קצת אחרי יותר מעשרים שעות של עבודה", מסביר דביר, "החלפתי אותו, ושלחו אותנו למחנה אורים ששם היו עשרות פצועים, והבנתי שאני הפראמדיק הראשון שיגיע למקום. זה היה נורא להגיע למקום בכוונה להציל חיים ובסוף למצוא עוד ועוד הרוגים שלא ניתן להציל. בשלב מסוים הוזנקנו לאזרח פצוע ירי בראש, באורח קשה מאוד. נדמה לי שזו הייתה הפעם הראשונה שפחדתי ממש. הירי ממש עליך. פחד מוות. ואתה חייב להשתיק את קולות הפחד כי הפצוע שלך זקוק לך. תוך כדי יריות אני מרדים את הפצוע, מנשים אותו, נותן לו תרופות ונלחם על חייו ,וחמישה ימים אחר כך מקבל לבסוף את הבשורה שהוא פתח את עיניו. כמעט 24 שעות של משמרת שהתחילה כשהחבר הכי טוב שלי שלח לי הודעה שהוא צריך אותי. הדבר האופטימי היחיד בתוך כל הסיטואציה הזאת היה הרעות הזאת. לובשי המדים של מד"א הם המשפחה שלי, ואני אבחר להגיע בכל פעם שיצטרכו אותי, לא משנה מהיכן", אומר דביר.
