את המוקד הארצי של מד"א מאיישים מוקדנים מנוסים במיוחד, תפקידם מחייב אותם להיות מקצועיים, מהירי מחשבה וקרי רוח. כזה הוא גם מיכאל דור, קצין משמרת במוקד הארצי, שניהל את משמרת הבוקר באותה שבת.
מיכאל כבר תפקד בעבר באירועי חירום גדולים, אולם הוא מרגיש, כמו רבים מאנשי מד"א, שאירועי השבת ההיא היו מסדר גודל אחר לגמרי. מיכאל היה מתנדב נוער מגיל 15 ועובד במד"א מגיל צעיר מאוד. הוא ביצע כמה תפקידים במוקדי מד"א, ובחמש השנים שקדמו ל- 7.10.23 שימש קצין משמרת במוקד הארצי.
מיכאל מספר על המשמרת של אותה שבת, שנועדה להתחיל בשעה 07:00: "יצאתי מהבית ושמעתי את האזעקות. במכשיר הקשר שמעתי הכול, ובשעה 06:35 כבר ישבתי בעמדת קצין המשמרת במוקד. זה היה מוזר מאוד. עברתי מלחמות, עברתי הסלמות של המצב הביטחוני, עברתי אירועים קשים וגדולים.
הפעם זה היה שונה כבר מהרגעים הראשונים. צופית ברטל, קצינת המשמרת שעבדה בלילה, ישבה מול המסך של התראות פיקוד העורף ודיווחה על כל אזעקה. זה היה טירוף. מנהל המוקד הארצי, עמרי לוי, הוזעק גם הוא למוקד ועדכן שיש רחפנים באוויר שמגיעים מהרצועה. זמן קצר אחר כך התקבלה קריאה על שני לוחמים ירויים בצומת יד מרדכי, ובאותו זמן בדיוק התקשרו מחמ"ל פיקוד העורף בבסיס ׳אורים׳ שצמוד לרצועת עזה״.
מיכאל לוקח נשימה ומסביר על שיחת הטלפון הזו: "יש קו טלפון ישיר בינינו, קו חירום. בכל יום אנחנו בודקים את התקינות שלו כחלק מבדיקות המערכת בתחילת המשמרת, כדי לוודא שהקשר בינינו תקין, ולכן כשהתקבלה שיחת הטלפון מהם מוקדם בבוקר של אותו שבת חשבתי שמדובר בבדיקת מערכת, עניתי ושאלתי אם נוכל לדבר מאוחר יותר. החיילת בצד השני של הקו ענתה לי: ׳יש לי חיילת ירויה בבטן, יש חדירה לבסיס׳".
מיכאל שוחח עם החיילת, הנחה אותה מה לעשות ובו בזמן דיווח למנהלים שלו. במהלך הבוקר קיבל מיכאל עוד כמה שיחות מאותה חיילת ושוחח עם שתיים נוספות. בדיעבד התברר, למרבה הצער, כי שתיים משלוש החיילות שעימן שוחח נהרגו בחדירת המחבלים לבסיס. "הרגשה של אימה אמיתית", מספר מיכאל, "מבינים שאנחנו באירוע מסוג אחר ולכן צריך לעבוד בצורה אחרת".
בשטח הבינו זאת, כמו גם בהנהלת מד"א, אשר אנשיה הבינו מיד את גודל השעה. בעקבות הערכת המצב הנחו אנשי ההנהלה שלא לשחרר את צוותי משמרת הלילה ,החלטה זו יצרה מכפיל כוח משמעותי והייתה לה חשיבות רבה, בעיקר בשבת. הנחיה זו התאפשרה כיוון שניתנה עוד לפני השעה 07:00 בבוקר, שעת חילופי המשמרות בין צוותי הלילה לצוותי הבוקר.
מיכאל מתאר: "הנחינו את כל עובדי משמרת הלילה בכל הארץ כי הם לא משוחררים הביתה, אך לא היה צורך לומר להם זאת ,כל נשות ואנשי מד"א הרגישו מעין תחושת שליחות והבינו את גודל המשימה. כולנו הבנו שאנחנו בעיצומו של אירוע היסטורי. הנהלת מד"א אף הורתה על מצב כוננות חירום: העלינו את הכוננות בכל הארץ למצב הגבוה ביותר ,׳איוש מלא׳ ,כלומר אין אמבולנס אחד בתחנה שלא משובץ עליו צוות. לצורך כך שלחנו הודעות מיידיות שהגיעו באותו רגע ל־30 אלף נשות ואנשי מד"א".
היכולת של מד"א לעבור, כמעט ברגע אחד, משגרה מלאה למצב חירום, מתאפשרת בזכות שילוב מנצח: טכנולוגיה חדשנית העומדת לשימושו של צוות מקצועי ומתורגל דרך קבע.
בעקבות הערכת המצב הנחה סמנכ"ל המבצעים של מד"א, גיל מושקוביץ, לשלוח לדרום הארץ אמבולנסים ממוגני ירי מכל מרחבי מד"א בישראל. מיכאל זוכר שהעביר את ההנחיה, בעודו שומע את ההתרחשויות סביב עמדת קצין המשמרת במוקד: "נשמעו סביבי שיחות קשות מאוד. שמעתי את המוקדניות והמוקדנים מדברים, אבל לא הצלחתי לעכל באמת את המילים",
הוא מספר, "תורני המוקד התמודדו עם האימה מבעד לקו, ראיתי אותם מנהלים שיחות בלתי נתפסות, מתעמקים בכל הפרטים כדי להבין היכן מקרה החירום ומה קרה שם בדיוק. שמעתי אותם מנחים לפעולות מצילות חיים ,להניח חוסם עורקים, להסתתר, להשתטח על הרצפה במקרים של שריפה. משיחות הטלפון ומהדיווחים בקשר יצרנו תמונת מצב. במקביל לשיחות על אירועי הירי, דווח לנו על כמה הרוגים מנפילת רקטות באחד היישובים הבדואים בדרום".
זרימת המידע במוקד הארצי הייתה אין סופית: המוקד העביר לשטח את הנחיות הנהלת מד"א, ובו בזמן קיבל המוקד מידע והעבירו לצה"ל, לבתי החולים ולגורמי החירום הנוספים.
"קיבלתי מידע מתורני המוקד: קריאה על שישה חיילים ירויים בבסיס זיקים, קריאה על חיילים ביד מרדכי, חיילים פצועים בבסיס רעים, מעל 15 פצועים מטופלים בתחנת מד"א שדרות. מהר מאד הבנו כי מדובר בעשרות חדירות לבסיסים וליישובים. המדינה בוערת ואני רואה הכול. התחילו להתקבל במערכת השליטה והבקרה של מד״א סרטונים ותמונות שנשלחו אלינו מפצועים או ממי שהתקשר. אני רואה את כולם והמראות קשים. כמות המידע שעברה דרכי באותה שבת היא בלתי נתפסת. רשמתי הכול״.
מיכאל ממשיך בסיפורו: ״במד״א לימדו אותי תמיד שעל כל פצוע נלחמים ,אל פצוע במקום רחוק או לא נגיש יגיע מסוק; אל פצוע בים תגיע סירה; חיל הים יעורב; יחידות חילוץ יעורבו; מד"א הגיע לפצועים בפיגועים ובאסונות אפילו במדינות רחוקות; וכאן ,אין רק פצוע אחד כזה אלא מאות שצריכים שנילחם עליהם, ואנחנו נלחמים עד קצה גבול היכולת, עם כל מה שיש לנו. בשגרה פועלים במד"א שני מסוקים, ובאותה שבת הופעל גם מסוק שלישי, וכולם עבדו ללא הפסקה.
מעבר לכך, במשך כל היום חיל האוויר הפעיל קו תקשורת פתוח איתנו, למעשה נציג ממרכז השליטה ונציג ממִנהל תעופה ישבו איתנו פיזית במוקד. זה היה מעורר השתאות ונתן לי כוחות. עשרות פצועים זכו בחייהם הודות לכך. סיפרתי כבר שהתיישבתי בעמדה בשעה 06:35 , קמתי בפעם הראשונה בשעה 16:30״.
מיכאל מוסיף ומספר גם על האובדן האישי: ״בין כל האירועים שמעתי שאבד הקשר עם עובדת מד"א, הפראמדיקית עמית מן הי"ד, חברתי הטובה. במהלך המשמרת התקבלו במוקד מספר שיחות ממנה. כידוע, היא הייתה נצורה במרפאת הקיבוץ וטיפלה שם בפצועים. היא הייתה חברה טובה שלי, ועברה עליי תקופה קשה מאוד ,העסקתי את עצמי בעבודה כדי לא להתמודד עם אובדנה.
קשה להסביר את הרגשות המעורבים שלי: מצד אחד הייתי רוצה לדבר איתה ברגעים האחרונים שלה, ומצד שני אני יודע שאילו הייתי מדבר איתה לא הייתי יכול להמשיך ולתפקד. ועמית לא הייתה היחידה ,קיבלתי דיווחים קשים על פטר לסניק שנורה בצומת אורים, על חננאל ג'רפי שנורה בשדרות, אביה חצרוני מבארי שמדמם ולא מצליחים להגיע אליו ,הכול עובד דרכי ואני משתדל לעבוד במקצועיות, מעין טייס אוטומטי״.
